דניס הנובר - אלוף ללא נעליים
"רק כשאתה חש טהור, מי שהנך באמת - יש באפשרותך לבטא את האני האמיתי והפנימי שלך ואז ליהנות מהיופי של היקום. צריך לעבור כאב וקושי כדי להתקדם, צריך למצוא כוח ולהמשיך להיאחז בעמוד שדרה שמוביל קדימה."
דר' דניס הנובר, מתוך ספרו "אלוף ללא נעליים"
דניס הנובר נולד בדרום אפריקה ב-1937, הבן היחיד, והקטן מבין 3 סה"כ.
במהלך ילדותו עבר דניס ילדות קשה, רוויית מכאובים, ,שנאה וגילויי אנטישמיות, שלימדו אותו פרק שיוביל בהמשך דרכו לאבני היסוד בשיטת ההישרדות שאותה הקים.
אביו של דניס, יוסף, שהיה פליט יהודי פולני שניצל מזוועות השואה ובשנת 1934,ולאחר שניספתה משפחתו בשואה מצא את דרכו במנוסה עד שלבסוף הגיע ליוהנסבורג שהציעה מגוון הזדמנויות והייתה
גן עדן למהגרים, בינהם פליטים יהודים רבים שמצאו קהילה יהודית גדולה שהיוותה כוח שהניע את תחומי המסחר ובנייה בדרום אפריקה.
לא עבר זמן רב מאז הגעתו, שתפסה את ליבו של יוסף, אימו של דניס - ג'ין
עם חסכונות מועטים רכשו הזוג הנובר בית קטן בפרברי יוהנסבורג, שם נולדו אחיותיו של דניס,
הלין (1934) ואיונה (1936)
"אלו היו זמנים לא קלים, אך היינו מאוחדים כמשפחה, הוריי לא נתנו לי לעתות העוני והמצוקה להכניע אותנו, למרות הקשיים ביתנו היה תמיד מלא באושר"
עם פרוץ מלחמת העולם השניה נסדק הקן המשפחתי וגל אנטישמיות רב איתו, החברה הדרום אפריקאית האשימה רבות את המיעוטים הנמצאים במדינה בינהם הסינים, השחורים וכמובן היהודים, האנטישמיות געשה מחוץ לקהילה היהודית העשירה והמוגנת, אך לא חסה על הנובר ומשפחתו, כמו על היהודים מהמעמד הבינוני והנמוך ולא עבר זמן ומצבה הכלכלי של המשפחה עבר טלטלה.
עם גירושיי הוריו, וטיפול ב3 ילדים,וללא כל תמיכה, נאלצה המשפחה לעבור אל הרחוב, עד שנמצא פתרון זמני שכלל העברת דניס ואחיותיו למשפחת אומנה, עד לשיא חדש כשהועברו בשנת 1944 לפנימייה לילדים יהודים עניים, "בית הרבר" ,שם חווה רעב בלתי פוסק, את ההשפלות והאלימות שלימים יביאו אותו לדרך ההישרדות והחדרת המטרה לא להכנע לעולם עם רוח החמלה שיש בו עד היום בתרומתו הבלתי פוסקת לילדים חסרי אמצעים.
.jpg)
"ואז זה קרה, יום אחד בהפסקה לקחתי את גורלי בידיי ואמרתי לעצמי: דניס, היום אתה מפסיק את מעגל ההצקות, היום אתה נלחם, או שיכו אותך, או שתשב בפינה ותבכה או שתילחם בחזרה.
הייתי חזק ושמרתי על כבודי, מהר מאוד הבינו הילדים שכדאי להם לשמור מרחק ממני, הייתי ילד קטן בן 9, אבל נחוש וחזק- והם ידעו את זה. למדתי לתת מכות ללא רחמים, עם זאת, מעולם לא הרבצתי למישהו חלש."
כך החלה נקודת המפנה במסעו של הנובר מנרדף ללוחם, תפנית שעיצבה אותו ואת שיטת הלחימה וערכי השיטה, ככל שגבר הערך העצמי, הבין דניס את העקרון של הכבוד העצמי. נקודה שישית בששת ערכי הכבוד של השיטה,
אך זוהי גם נקודת התחלה ומהותית בערכי הכבוד.
בגיל 13 החליטה אימו של דניס שהגיע הזמן שילמד עברית, כהכנה לטקס בר מצווה, זהו אירוע מכונן שעד היום זוכר דניס כאירוע חשוב עבורו ועבור הקשר של עם השורשים היהודיים, הכבוד לאלוהים, למשפחה ולארץ ישראל.
"אומנם לא הייתי קשור ליהדות עד אותו רגע, אך בכל זאת, בר המצווה שלי היה פרשת דרכים" מספר בספרו, ולא מעט זמן מאז, בגיל 15 החל הנובר להתעניין בתנועת השומר הצעיר בעקבות אחותו איונה, שהייתה פעילה, התנועה שהפכה לחזקה ומדרבנת מאוד עבור יהודי דרום אפריקה, ועבור הנובר עצמו, היה מדובר בהתגלות עצמית שיש לו ברירה וישנה שייכות שתיתכן ותיתן לו להיות חלק מאומה.
כחלק מפעילות בתנועה יצר דניס חברים חדשים ואף הצטרף לראשונה לחוג ג'ודו בהדרכת מיקי דוידוב שהתנה לו את הידע הראשוני לתורת הלחימה.
ביום בו אביו של דניס התמוטט ומת, צרוב עד עצם היום הזה בזכרונו,
יום זה השאיר את דניס המום, מוכה תדהמה ושבור רגשות אחרים עמדו בפתח, גלגל החיים אינו עומד במקום,
וכמו יציאה מהחושך אל האור - כך גם חייו של דניס הראו סימני שינוי.כפי שכתב
"מתוך הרגע הקשה ביותר בחיי, באותו הרגע בו ביקשתי שחיי יגיעו אל קיצם, נולדה בליבי תקווה."
אותה תקווה שמספר הנובר, היא אישתו אוסקר שעד היום לצידו, למרות ההפכים הנראו לעין -האחד כוח הלחימה
בעוד השניה עם עוצמת הרכות, שני כוחות מנוגדים שבדרך מיוחדת מצליחים לאורך כל שנות נישואיהם ליצור הרמוניה וזרימה אינסופית.
אהבתו העזה של דניס לאוסקר גרמה לו להרגיש שמזלו השתנה ודברים טובים בפתח, בעודם בני 18 ו-19
החל הנובר לתכנן למסד את הקשר ולקחת אותה לאישה, אך לדרישת משפחתו, המתין
מכאן הבין את משמעות הכבוד למשפחה
"הכבוד להורים/למשפחה הוא אחד מששת ערכי הכבוד שבבסיס דרכי, כבוד שמשמעותו
אהבה, אחווה, אמון ועזרה. בשאיפה ליצור עבור האדם מקום של ביטחון ושלווה,
מתוך תחושת ה'אין', מתוך אותה כמיהה עצומה לאהבה של אותו ילד רך בשנים הנמצא
בליבי מאז, נולדה בקרבי ההכרה שבחשיבותה של אותה ערבות ולאורה אני פועל, חי ונושם."
לאחר שעמד בהבטחתו למשפחתו שיסיים את לימודי החשמל שלו בג'נרל אלקטריק
הגיע היום המיוחל לו ציפו אוסקר ודניס ובתאריך 7.12.1958 נשאו
ביוני 1960 החלו את מסעם לארץ והקמת ביתם תחילה במושב מולדת,
שם נולדה ביתם הבכורה, אורלי, אחרייה, בשנת 64' נולד בנם ירון ובשנת 68'
נולד בנם השני, גיא. שניים מילדיו עדיין פעילים מאוד ומשיכים את הדרך לצידו של דניס.
הלוחם ראשון
ילדות מוכת קשיים
שינוי גורל
כוחה המרפא של האהבה
בשירות המדינה
למרות הקושי בהסתגלות לתרבות המקומית,חש הנובר מזל לאורך שנותיהם הראשונות בשל הגשמת החזון הציוני שלו, שכללו בין היתר קשיים אך בידיעה מלאה שזוהי חלק מדרך ההגשמה.
עוד משנותיהם הראשונות לימד הנובר את הילדים של הסובבים אותו בג'ודו ובשנת 1961
כאשר 5 משפחות נוספות מדרום אפריקה הצטרפו למושב, בין המשפחות שהגיעו הייתה זו של סידני פייגה ז"ל שלימד את דניס צורה חדשה של אמנות לחימה - הקראטה.
ביחד שילבו השניים כוחות, הנובר הביא איתו את הג'ודו, ופייגה את ההגנה העצמית, ביחד שילבו עם קרב רחוב והתפתחה לה צורת לחימה חדשה (הבסיס הצורתי של השיטה המוכרת כיום) הצורה כללה בתוכה טכניקה המורכבת מג'ודו, קראטה, ג'יו ג'יטסו וההגנה העצמית, כך החל הנובר ביצירת שם לעצמו והמטרה הבאה הייתה ברורה לכל - המכביה, האולימפיאדה היהודית-ישראלית.
התנאים להכנסת הג'ודו כללו התניית השתתפות של 3 נבחרות שונות, והנובר יצר קשר עם מורו מדרום אפריקה,
מיקי דיוידוב ז"ל שלימד את הנובר את הספורט לראשונה, על מנת שיגיע עם המשלחת הדרום אפריקאית לארץ, בנוסף,
הצטרפה נבחרת איטלקית שהמוניטין שלה הגיע מרחוק והומלצה עלידי דני וקסמן, שהיה מוצב ביפן והגיע לדרגות גבוהות בענף הלחימה, וביחד עם צה"ל הוזמנה והגיעה גם המשלחת האיטלקית להשתתפות במכביה השישית, והראשונה שכללה בתוכה את ענף הג'ודו.
הנובר הוביל את נבחרת ישראל לזכייה במקום הראשון, שניה הגיעה הנבחרת הדרום אפריקאית, ושלישית האיטלקית.
מפגן שכזה היה ראשון מסוגו בארץ והוליד לאחר המכביה את התאחדות הקראטה הישראלית בה הנובר זכה לתעודה מספר 0000001.
"כשאתה חש בטוח מבפנים, איש לא יוכל לגבור עלייך,
בניצחון הרוח, אלו פניה של המדינה שלי- רגע אחד אתה נלחם ורגע אחד אתה חוגג"
ערך הכבוד השני במשנתו של דניס והשיטה הוא כבוד לדגל המדינה וסמלייה, לכבד את הלוחמים ולזכור תמיד שזהו הבית
כפי שידע מהרגע שעלה ארצה כדי שלא יהיה יותר במקום בו יקרא "יהודי מלוכלך".
וכמו כמו כל אזרח במדינה, גם הנובר ידע צו גיוס ומלחמות ואכן התייצב כאשר נקרא לדגל, והיה חלק פעיל במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים
עד עצם היום הזה, מלווה בתמונות החיילים שלחמו לצידו, שהכיר ולימד כחלק מערך הכבוד למדינה והכבוד לחברים נמצאים כולם על קירות המכון המרכזי בהרצליה, הנובר תיאר את התחושה כשימחה מהולה בעצב בכל פעם שנודע לו על חבריו לנשק או תלמידיו שנפלו בהגנה על המדינה, בעיני רוחו הקווים הקדמיים בהם שירת נתנו לו את הריגוש והזדמנויות לראות מי אתה וממה אתה עשוי ברגעים הקריטים, ולהבין איך כל אחד מתפקד כשהוא תחת לחץ.
בהמשך תרומתו לכוחות הביטחון הקנה ועדיין מקנה הנובר את משנתו ומהידע של השיטה ללוחמי היחידות השונים, וזכה למספר אותות כבוד.
